גבריאל בן-יהודה מסע אל הישות הפנימית היצר -צועק. הגוף -מדבר. הנפש - לוחשת. והישות הפנימית - שותקת. כי היא - יודעת.

Transcription

1 גבריאל בן-יהודה מסע אל הישות הפנימית היצר -צועק. הגוף -מדבר. הנפש - לוחשת. והישות הפנימית - שותקת. כי היא - יודעת. 1

2 תוכן העניינים הקדשה מבוא הקדמה חלק ראשון: פנימה א. הפילוסופיה של הישות ב. מסע אל הגלעין הקשה ג. גלעין וקליפות ד. הגשמת הישות חלק שני: בפנים ה. על האותנטיות ו. הילד הפנימי ז. חיים פנימיים ח. ישות ומהות ט. להיות טבעי י. האש שבפנים חלק שלישי: מה שישנו, מה שחסר ומה שביניהם י"א על האמת והישות י "ב על האין שמסביב לישות י "ג על המסתורין שמסביב לישות י "ד מישות לישות ט "ו לוחם הישות הפנימית רשימה כתבים וכותבים שהשפיעו ביבליוגרפיה 2

3 "מי ייתן ואלוהי האהבה והחמלה, יעניק לי ולכל אלה שיקראו ספר זה - את האמת בעזרתה נמצא ונהיה מודעים - לאמת שבתוך עצמנו" (מייסטר ארקהרט) הקדשה (ארוכה מן המקובל) למרות שלכאורה אנו חיים בחברה מתירנית, משוחררת ודמוקרטית, הרי שמתחת לפני השטח זו חברה מאוד קונפורמית, המפעילה עלינו מכבש של לחצים לנהל את חיינו על-פי נורמות מקובלות. ("מה עוד לא התחתנת?", "מה, עוד לא החלפת את המכונית?", כמה זמן לוקח לך לעשות תאר ראשון"?) במצב זה מוצאים עצמם רוב בני האדם מיישרים קו עם תביעות החברה, גם במחיר של וויתור על האותנטיות האינדיווידואלית. אין להכחיש שמחיר זה אינו נתפש כגבוה במיוחד עבור אנשים מסוימים, אלה שנוח להם בחיקה החמים והמגונן של הקונפורמיות החברתית. הבעיה מתעוררת אצל אותם אנשים שהחיכוך המתמיד בין הקול הפנימי של עצמיותם לבין קולה הרועם של המכונה החברתית -שוחק אותם. המפגש של נפש ייחודית ורגישה עם הקומיסר החברתי הקשוח והתובעני הוא מפגש בין דוד וגוליית, שבו לרוב גוליית יוצא מנצח. דוד נותר שבוי, כלוא בטראומה נפשית למשך כל ימיו. מה יכולה החברה להציע ליחיד המבולבל והאבוד, החי את חייו בהרגשה של החמצה במקרה הטוב, או המשוכנע שמשהו לא בסדר אתו - במקרה הרע? אפשרות אחת שהחברה נוטה להמליץ עליה היא לגשת לייעוץ פסיכולוגי. אולם הפסיכולוג, במקרים לא מעטים, עלול להתגלות כמי שמתפקד על תקן של שליח החברה המנסה ל'החזיר בתשובה' ו'לתקן' את סטייתו של היחיד מן התקן הנורמטיבי שנקבע על ידי החברה. הגישה הרווחת גורסת, שאם יש לך בעיה עם החברה משהו לא בסדר אצלך ולא אצל החברה ומי שדורש תיקון זה אתה ולא החברה. הטיפול הפסיכולוגי אינו מנותק מהחברה במסגרתה הוא מיושם ולכן יש בו משום שיקוף של הלכי הרוח המקובלים עליה. שאלה מרכזית לגבי הטיפול הפסיכולוגי היא באיזה מידה משרת הטיפול הנפשי את היחיד ובאיזו מידה הוא משרת את החברה. האם הוא מציע תיקון שמבוסס על קריטריונים אובייקטיביים, בלתי משתנים ומהותיים ) בהתאם ל'פסיכולוגיה האפשרית של האדם' - כפי שאומר וכותב אוספנסקי), או תיקון המבוסס על הערכים המדעיים, הסוציולוגיים והפוליטיים של החברה -והתקופה. במילים אחרות, כוונתו הטובה של הטיפול הפסיכולוגי עלולה להחטיא את המטרה בכך שאין הוא מסייע ליחיד לחזק את מה שייחודי בו (שהוא, לפי אותה תפישה, מקור ה"בעיה שלו") אלא מכוון אותו ל'החליק' או להיפטר ממה שיחודי בו (כדי להיפטר מן ה'בעיה'). דרך אחרת שהחברה מוכנה לאפשר לחריגיה היא של תיעול התסכולים האישיים לערוצים אומנותיים, המאפשרים ביטוי לגיטימי של אמירה אינדיוודואלית נוקבת. בחסות חופש הביטוי האומנותי מותר ליחיד לנקז החוצה משקעים נפשיים החורגים מהנורמה ולתת ביטוי לעולמו הפנימי הייחודי ולהשקפות אישיות קיצוניות. האומנות הנה מפלטם של הרבה נון- קונפורמיסטיים, אבל אלף - לא כל אחד יכול להפוך לאמן, ובית - זוהי ככלות הכל מעין גלות אליטיסטית המוכרת על ידי החברה, מתוגמלת על ידה ובאיזה שהוא אופן גם מוכתבת על ידה. (ועל כן ככל שהאומן מבקש להביע אמירה ייחודית ועמוקה יותר, כן יהא עסוק בלשבור את הקונוונציה האומנותית שקדמה לו, כדי להתחמק מן התכתיב המאפשר אמירות הקיימות רק בתוך חופש יחסי). האפשרות הקונוונציונאלית הנוספת שהחברה מעניקה לה לגיטימציה, היא התכנסותו של היחיד תחת כנפיהן החוסות של תת-תרבויות, מסגרות המציעות מעין תיקון נפשי-רוחני או נחמה דתית-רוחנית, כמו חזרה בתשובה או מסגרות שונות של חיפוש עצמי בסגנון העידן החדש. הבעיה כאן היא, שיחיד החש שמילט נפשו מן האיום של הקונפורמיות החברתית, מוצא עצמו בתוככי התת-תרבות בה בחר -משועבד לקונפורמיות ולנורמות הדוקות לא פחות. ספר זה מוקדש לאלה שלא מכרו את ניצוץ הייחודיות שלהם בנזיד ההכרה והקבלה החברתית, והמשלמים על כך במחיר כבד. למי ששימרו בתוכם את הכאב משום שלא יכלו, לא רצו, או שהיה להם קושי לקבל את סמי ההרגעה ואת משככי הכאבים שמציעה החברה, בדמותן של 'שמורות טבע' שונות: הדת, האומנות והטיפול הפסיכולוגי. ליוצאי-הדופן, לאאוט- סיידרים, לנון-קונפורמיסטים, לאלה שלא השתלבו, שנפלטו ממסגרות. וגם לרבים אחרים שנכנעו כלפי חוץ לתכתיבי החברה, המנהלים חיים רגילים לכאורה, אבל נשחקים מבפנים כל יום ושעה שעה, בשל הדיסונאנס בין מה שהם מרגישים בפנים לבין דרך החיים הקונפורמית שלהם. לכל מי שמרגיש כמו משולש הכלוא בתוך ריבוע - מוקדש ספר זה. 3

4 מבוא:(הערות טכניות לגבי הספר) בספר זה הכל נוגע לישות ובישות, מגיע לישות ומשתדל להישאר עימה, מלבד החלק האחרון: "מה שביניהם", שם הרשיתי לעצמי לעסוק בנושאים הנמצאים יותר בשולי הדיון בישות. הספר מתחלק מבחינה מבנית לשלושה חלקים: "פנימה, "בפנים", ו"מה שביניהם". בכל חלק מספר פרקים, כל פרק עוסק בנושא אחר, אך כולם תחת קורת הגג של נושא הפרק. כדי להבהיר את המכנה המשותף - בתחילת כל פרק ישנן מספר מלות הכנה לקראת החמר בפרק, המלים הללו מכונסות תחת כותרת בשם: "רקע", ושם ישנו הסבר קצר אודות המשותף לחמר בפרק. מה מטרת הספר? האם לאפשר דרך חיים טובה יותר? צודקת יותר? רוחנית יותר? לא ולא. הספר הזה אינו מתיימר לשפר או לתקן את החיים של אף אחד. אם יש לספר זה מטרה, הרי שמטרתו להקנות דבר אחד בלבד, מודעות. מודעות לגבי הישות ולגבי החיים בהעדרה. מודעות לגבי הישות למי שאינו מודע, וחיזוק המודעות לגבי הישות, למי שכבר מודע. התלבטתי רבות לגבי תרגום המילה Sein מגרמנית, ו- being מאנגלית. בתחילה תרגמתי "הוויה" אך לאחר שנפל לידי ספרו של ד"ר אברהם מנסבך "קיום ומשמעות" -על היידגר. ולאחר שיחה עמו, שוכנעתי כי השם ישות הנגזר מ' שי ' מתאים יותר לכוונתו המקורית של היידיגר, (שהוא הכהן הגדול, או בעצם הנביא הגדול של נושא הישות). 4

5 הקדמה (ולעצם העניין) אם הייתי צריך לשייך את הספר וסגנונו לז'אנר מסוים הייתי אומר שזהו ספר מסע. על פניו אולי לא נראה כי זהו ספר מסעות, אך לא זו בלבד שכזה הוא אלא שמסע זה הוא המסע האמיתי, המסע של חזרה הביתה. ישנם שני סוגים של מסעות: המסע הרחק מן הבית, שהוא מסע של בריחה, מסע של אשליה, של פנטזיה, ומסע של חזרה הביתה. הבית האמיתי הוא בפנים ועל כן המסע פנימה, הביתה, הוא המסע האמיתי. המכנה המשותף לכל המסות שבספר הוא ניסיון לדבר על המסע האמיתי, המסע הביתה. בית הוא מקום שיוצאים ממנו על מנת לחזור אליו... בית הוא מקום שבו אנחנו מתאחדים עם עצמנו. רחוק מן הבית אנו בגלות - ובגלות יש רק געגועים, רק כמיהה. אמנם, ניתן לנסות ולספק את הכמיהה על ידי תחליפים כמו מזון, מין, ידידות, עבודה, קריירה, לימודים דת וכו', אבל הדרך היחידה לנהוג עם הכמיהה היא להפוך מגולה לצליין, לנטוש את הכל בחוץ, להפוך את פנינו ולהתחיל לנסוע פנימה. להתחיל את המסע המסתורי והמופלא מכל המסעות, את "המסע אל הישות." "טוב שיש סוף לנסוע לקראתו; אבל בסופו של דבר, המסע הוא מה שחשוב". אורסולה ק. לה גווין "המסע לקראת מה שראוי שנשאל על אודותיו אינו הרפתקה, אלא שיבה הביתה" מרטין היידגר 5

6 חלק ראשון: פנימה "מה שכולנו זקוקים ללמוד אותו באופן נואש הוא ש(ה)מקום... שאפשר לחזור אליו הביתה נמצא בתוכנו, במרכז ישותנו. אינך יכול להגיע לשם על ידי הליכה החוצה, אלא רק על-ידי חזרה פנימה. ראינו אנשים העושים כל דבר אחר על מנת למצוא את המהות, פרט להיפתחות לעולמם הפנימי. הם מנסים למצוא אחדות דרך בניית בתי חלומות, מציאת תחביבים משותפים, קניית דברים, הבאת ילדים לעולם, ועבודה משותפת, אך אף אחד מהללו לא יפעל בלי התחברות למהות הפנימית. אנשים רבים בתרבות זו חולים בלבם באורח חשאי מכיוון שיש להם הכל פרט להתחברות עם מהותם". ג'יי וקתלין הנדריקס "במרוצת החיים" (הוצ' אחיאסף, 1996 עמ' 44) 6

7 א. הפילוסופיה של הישות מבוא המונח 'פילוסופיה' מעורר לעתים תגובות שליליות. אנחנו אומרים 'להתפלסף' שפירושו לדבר הרבה על לא כלום, לדבר גבוהה גבוהה בלי שום אפשרות להשיג משהו ממשי. אך תפישה זו, יותר מאשר היא אומרת משהו על הפילוסופיה, היא אומרת משהו על הדור הזה ועל ערכיו. אז מהי הפילוסופיה שלא דרך עיני החברה והתרבות? "אנו סקרנים יותר לדעת מה משמעות החלומות שאנחנו חולמים מאשר להבין את משמעות הדברים שאנו רואים" דיוגנס פילוסופיה יצירתית הפילוסופיה היא הגות על משמעות החיים והקיום ותהייה על מקום האדם בתוכם. הפילוסופים של פעם תהו על קנקנם של החיים מתוך תפישת החיים הייחודית שלהם, בדומה למשוררים, לציירים ולמוסיקאים. אדם נחשב לפילוסוף אם ליצירתו המחשבתית היה ערך בפני עצמה. אך דבר משונה קרה לה לפילוסופיה במהלך השנים: היא הופקעה מתחום היצירה האינדיווידואלית וסופחה אל האקדמיה. מרבית ספרי הפילוסופיה שנכתבו בימינו נכתבו כמחקר אקדמי על פילוסופים ועל הגותם ומעטים תרמו היבטים חדשים של המחבר עצמו כפילוסוף. כפי שכתב וייטהד: The safest general characterization of the European philosophical tradition is that it consists of a series of footnotes to Plato. Alfred North Whitehead ( היום תחום זה, כמו תחומים רבים אחרים, הוא ממוסד, מונופוליסטי, חפשו אותו באוניברסיטה. כיום מי שעוסק בפילוסופיה הוא מי שלמד בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה, או מי שעוסק במחקר ובקטלוג של זרמים קיימים במסגרת אקדמית. זה דומה מאוד למדען מן "הנסיך הקטן", שכל הזמן ספר את הכוכבים. יש לנו תחושה של כוח כשאנו מסדרים את המחשבה בגדודים ובליגות, זה מקנה לנו תחושה שעכשיו משסידרנו את כל הבלגן ההגותי הזה, יש לנו שליטה עליו, אך לבוא ולתת שם לתופעה לא אומר שאתה מבין אותה... הפילוסופיה האמיתית, כפי שאני מבין אותה, יותר מאשר היא תחום מחקרי ולימודי, היא תחום יצירתי ואינדיווידואלי מאוד. זוהי זכותו וחובתו של הפרט לתהות על החיים שוב ושוב ולא להירדם ולהיבלע על ידי המכניזציה של הקיום כשלעצמו. הפילוסופיה האמיתית, הטבעית, חייבת לשאת בתוכה את עוצמת החיים, לגעת, לזעזע, לבוא מתוך הבטן ואל הבטן ולא רק מתוך ואל הראש. הרי בסופו של דבר מדובר כאן על נושאים המרכיבים את חיי כולנו, כאן ועכשיו: הזמן, המוות, האושר, פשר החיים, וכו'. הפילוסופיה חייבת לבוא לא רק מן הבטן, אלא גם מן הלב, ועל כן היא חייבת לשאת בתוכה הרבה מן השירה, כדי שזו תפרה את היובשנות האינטלקטואלית. כיום כדי לגשת לפילוסופים מודרניים כמו לוינאס, דרידה, פוקו, מרלו פונטי ואחרים - אדם צריך כוח עמידות בלתי רגיל. הטקסט אינטלקטואלי - קשה, יבש, מלא במילים ומונחים קשים, שיותר מאשר נועדו לקרב את הקורא אל תוכנם הם נועדו להרחיק ממנו את מי שלא שייכים לקליקה האקדמית. הבעיה אינה עם אלה שלא מעונינים בפילוסופיה, אלא עם המעטים שלא ויתרו על הרצון להבין מה קורה כאן ומה זה אומר להיות קיים, מבלי לוותר על חרות המחשבה לטובת קליקה אקדמית, דתית או ממסדית כלשהי. אותם אנשים הנוטלים לידם ספר פילוסופיה וטובעים בים של תיאוריות ומילים, או נרשמים לחוג לפילוסופיה והולכים לאיבוד ביער של זרמים ותפישות מחשבתיות. הפילוסופיה ניתקה מן החיים והפכה לנחלתה של קבוצה אליטיסטית-אינטלקטואלית ומנוכרת. היא נעקרה מידי היחיד המנסה לחשוף את האמת מתחת לכיסוי המכזב של הריאלייה החברתית והסתפחה אל תלוש המשכורת והפנסיה של ההשתייכות לממסד האקדמי. מיום שהפכה הפילוסופיה למדע היא חדלה לעשות את מה שהשירה בפרט והאמנות בכלל, מנסות כל הזמן לעשות, לגעת בלב ליבה של הישות, לגאול ולשחרר את האמת הפנימית מן הכלא של נורמות חברתיות, פוליטיות וכלכליות. הפילוסופיה עוסקת כיום יותר בתיוגים, שיוכים ועשיית סדר בתוויות השונות במקום לנסות להתמקד במהות, שהיא חידת הקיום האנושי בעולם. בתחום הפילוסופיה קרובים יותר לעיסוק במהות הם הפמנולוגים: הרקליטוס, ברנטנו, הוסרל, מרלו פונטי, אהרון גורביץ', דרידה, ובראש ובראשונה מרטין היידגר. מצבו של היידיגר בתחום של הפילוסופיה האקדמית משול למצבו של הזן בתוך הבודהיזם: שניהם מנסים להגיע לאמת גלעינית הנמצאת בסתירה למתודות בתוכן צמחו ואליהן הם שייכים. לכל היותר הם יכולים (כל עוד הם מדברים מתוך המתודה) לגרום לקורא או לתלמיד לחוות סתירה עמוקה בין האמת ובין הדרך בה הוא מנסה להגיע אליה, שכן האמת נמצאת בישות הפנימית ולא במתודות, בטכניקות ובקונספטים המצביעים עליה. הבעיה אינה באמת, אלא באצבע המצביעה לכיוונה. גם הדת וגם הפילוסופיה הן אצבעות המורות לכיוון האמת. הבעיה היא, שהאצבע שכל תפקידה הוא להורות כיוון הופכת להיות לעיקר, למרכז תשומת הלב בפני עצמה. עבור רוב האנשים הכיוון אליו מצביעה האצבע הוא משהו ערטילאי וחסר ממשות, מיתוס או מיסטיקה, בעוד שהאצבע היא ממשית. הם אינם מעונינים או אינם יכולים ללכת לכיוון אליו מורה האצבע ולכן הופכים אותה עצמה לאמת בהתגלמותה (כמו התנ"ך, האופנישדות, ספר הזוהר, הברית החדשה וכו'). הם מתרכזים באצבע, מנתחים אותה, חוקרים אותה. אולם לאצבע אין שום ערך כשלעצמה, וכך הפילוסופיה אינה חשובה אם היא עוסקת בניתוח ובקטלוג של המתודות והזרמים השונים, אלא רק אם היא מחברת אותנו עם ידיעה פנימית אודות הקיום, ואת זה הפילוסופיה המדעית אפילו לא מתיימרת לעשות. הפילוסופיה הלכה והתרחקה מן המהות של עצמה, והמהות של הפילוסופיה היא תהיה על פשר הקיום. וכשמשהו מתרחק מן המהות - הוא עוגן בקונספטים ונאחז במודלים. קונספטים הם קווי מתאר של דברים, ללא מטענם הפנימי. וכשקונספטים הופכים לעיקר, הם הופכים למעטה, לכיסוי המסתיר את הדרך למהות הראשונית. כלומר, הפילוסופיה 7

8 הלכה והשמינה, הוסיפה עוד ועוד כיסויים ולבושים ושומן סביב הגלעין הפילוסופי הראשוני. היא ייצרה עוד ועוד מודלים שלא רק שלא איששו את הגלעין, את האמת, אלא העבירו את מרכז הכובד אל מגוון הקונספטים המוכללים -במקום אל האמת שבפנים, אל השומן -במקום אל העצמות והשרירים. המהות הגולמית מוסתרת על ידי מכניזמים שמנסים לתאר אותה אך בעצם מסתירים אותה. ובכלל, להביע עמדות פילוסופיות נהירות וישירות כלפי החיים - לא בדיוק נחשב למשהו שכדאי וראוי לעשותו בתרבותנו: לכתוב סיפורים, להמציא עלילות בדויות - זה כן, אפילו להביע דעות על ענייני חברה, מדינה, חינוך וכו' - אך כשזה מגיע להבעת דעות אודות החיים - ישנה מעין הימנעות מזה. למשל, רוב הכותבים מבליעים ביצירותיהם את עמדותיהם כלפי החיים ומשאירים למבקר או לקורא לנסות ולפרש דברים מתוך הנאמר ביצירה. יוצרים ספרותיים נוהגים להתחמק מהבעה ישירה של עמדותיהם גם בראיונות שהם מעניקים. יש כאן מעין פוזה של הימנעות, של הבעת דברים כלליים סתומים, בדרך כלל בתואנה שהם רק יוצרים, שהם משאירים לקורא (או למבקר) את הפרשנות. ישנם אפילו מחברים שאומרים שאין ביצירה שלהם שום אמירה, שום מסר, שום עמדה - הם רק רצו לספר סיפור. השקפת עולם, אמירה ביחס לחיים ולקיום - אליבא דה הכותבים עצמם זה דבר שאין להם, או שהם מעדיפים לערפלו, כאילו שזה פשוט לא לעניין. אז מה כן לעניין? לבדות סיפורים והתרחשויות שלא היו - זה כן לעניין? גם הכותבים ספרי פילוסופיה כמעט ולא כותבים את הפילוסופיה שלהם, בשם עצמם, אלא מטמיעים את המסר האישי בתוך חיבורים שכתבו אודות פילוסופים שקדמו להם, או מסתתרים מאחורי מחקרים מלומדים. עמדות פילוסופיות טהורות, כאלו המנותקות מדת ממוסדת, מפוליטיקה, מזהות מינית, מאינטרס כלכלי או לאומני - כאלו יש מעט. מדוע? מדוע זה לא פופולרי? אולי כי כל עמדה ברורה חד משמעית ומוצהרת, תמיד תמגנט אליה התנגדויות ולכן בטוח וזהיר יותר לא לחשוף את העמדה המדויקת. ואולי פשוט קשה לגבש עמדות פילוסופיות ברורות בעולם כל כך מבולבל ובעייתי. ואולי גם משום שהפילוסופיה האמיתית מציבה שאלות ומרחיבה את הבלבול והמבוכה ולא מציעה פתרונות. ואולי משום שכאשר עוסקים באמת, כל אמת, אך במיוחד באמת שביחס לקיום עצמו - זה מפחיד וזה כואב. הפילוסופיה האמיתית מעולם לא עסקה באושר הפרטי, הקטן היחסי, אלא בהפקעת האושר הפרטי והפנטזיה האישית - למען אמת רחבה יותר ופחות מתפשרת. אולי באמת משום כך, משום טבעה הבלתי מתפשר של הפילוסופיה האמיתית, יש בה קושי מרתיע, אולי. כך או כך, יש בעולמנו כיום מעט מידי פילוסופיה, פילוסופים וגישות פילוסופיות גלויות, טבעיות וטהורות. מה כן יש? יש מחקרים על פילוסופיה - מצד המדע. יש מסר הגותי המסתתר ביצירות - מצד האמנות, ויש סמינרים, כתות ותורות רוחניות המציעות תורות פילוסופיות - מהצד הרוחני/מיסטי. מה שהיה פעם תחום אחד שהיו בו גם יצירה אינדיווידואלית וגם ידע ותובנה אינטלקטואליים וגם רוחניות, התפצל לשלושה מחנות: מרכיב היצירה - הצטרף אל האומנות, מרכיב התובנה אומץ על ידי המדע, ומרכיב הרוחניות מצא את מקומו במיסטיקה ובדת. האמנות מסרבת לדבר על תובנה, החוקרים באקדמיה אינם יוצרים משהו אותנטי אישי ומקורי משל עצמם, והמיסטיקנים הרוחניים מסתגרים בדלת- אמותיהם, ובין שלושתם האמת הפילוסופית נפלה לתהום הנשייה. Everything has been figured out, except how to live. Jean-Paul Sartre ( ) Philosophy recovers itself when it ceases to be a device for dealing with the problems of philosophers and becomes a method, cultivated by philosophers, for dealing with the problems of men. John Dewey ( ) פילוסופיה גלעינית (הפילוסופיה האמיתית): לדעתי כיום, יותר מתמיד, יש מקום לתהות על קנקנם של החיים ושל הקיום ולא לקחת דבר כמובן מאליו. עולם מבולבל, : Real כפי שכותבים נידלמן ואפלבאום בספרם שחוק ותפל זה זקוק לה לפילוסופיה יותר מתמיד, Philosophy "בלי הדרכה של פילוסופיה, יותר ויותר אנשים מתחילים לפנות לגישות אחרות כדי לחפש משמעות לחייהם: דת ממוסדת, מדע, פסיכיאטרייה, אידיאולוגיה פוליטית, מיסטיקה פופולרית. אך נראה כי אלה לא מסוגלים ממש לענות על הצורך במשמעות : הדת הממוסדת, זו המנותקת מן המקורות המסורתיים והעתיקים שלה - הופכת לחדירה בפני המבוכה והבלבול של הזמן הנוכחי. הפסיכיאטרייה (והפסיכולוגיה) איבדה מזמן את האורה המשיחית שלה, התקווה שאי פעם נראה שהיא הציעה, נמסה בתוך החומות של העובדות שהיא עצמה שמה סביבה, וגם אינה מסוגלת עוד להשביע את הצרכים הטבעיים של האדם לערכים אולטימטיביים. אידיאולוגיה הצמיחה תנועות המונים ו'מאמינים אמיתיים' ובכך הוליכה אותם הרחק מן החיפוש, במקום כלפי החיפוש האינדווידואלי כלפי משמעות. התנועות הללו הסתמכו על ההמון בעל אינסטינקט העדר, ושיחקו על הסוגסטיה והיכולת להשפיע על אנשים במקום לשרת את משאלתם לחפש ולשאול. הזרמים הנוכחיים של תורות מיסטיות - הפכו לאנטגוניסטיות לאימפולס של החיפוש. הן נוטות להרדים במקום לאמץ ולחזק את האיכויות האישיות של כל אחד הפונה אליהם. ועם זאת הפופולריות של תנועות כאלה (שלעתים קרובות מהוות דוגמה לכיתתיות -כמו בהתאבדות הקולקטיבית בג'ונסטאון, ובהתאבדויות קולקטיביות אחרות שאירעו מאז) ממחישה ומראה עד כמה רעבים אנו להדרכה ומה מעט מציעה לנו בנדון התרבות הנוכחית." Arkena Books עמ' 12 (תרגום המחבר) 8

9 השאלות של הפילוסופיה האמיתית, להבדיל מזו האקדמית והאינטלקטואלית, באות ממצוקות הקיום, מן המפגש שבין הלב והשכל, מן הילד שבפנים, מן הכוליות של הישות הפנימית. אחת הדוגמאות המובהקות לפרסוניפיקציה של שאלות טוטליות שכאלה באדם אחד הוא סוקרטס, המגלם את הגישה של שאילת שאלות, שהיא נשימתה של הפילוסופיה במיטבה (לעומת הגישות הקודמות העוסקות בעיקר בהנפקת תשובות ופתרונות ובהרגעת ספקות). "...האנושות ניצבת בפני כמה שאלות קשות, שאין לאיש תשובה משביעת-רצון עליהן. יש לנו אפוא ברירה בין שתי אפשרויות: אנחנו יכולים לרמות את עצמנו ואת העולם ולהעמיד פנים כאילו אנחנו יודעים את כל מה שצריך לדעת, או לעצום את עינינו לנושאים המרכזיים אחת ולתמיד ולוותר על כל קידמה. במובן זה האנושות נחלקת לשניים. אנשים, בדרך כלל, או שהם משוכנעים לגמרי, או שהם שווי-נפש לחלוטין. זה דומה לחפיסת קלפים שמחלקים אותה לשתי ערמות. באחת הקלפים האדומים ובאחרת השחורים. אבל מדי פעם מופיע הג'וקר, סופי! קלף שהוא לא עלה או תלתן, ולא יהלום או לב. סוקרטס היה הג'וקר בחפיסת הקלפים של אתונה: הוא לא היה לא משוכנע ולא שווה-נפש הוא ידע רק שאינו יודע - וזה הטריד אותו. הוא נעשה אפוא לפילוסוף - מי שאינו מוותר אלא ממשיך ללא ליאות את החיפוש אחר האמת." י. גורדר, עולמה של סופי, עמ' 65, הוצ' שוקן 1996 חוץ מסוקרטס - ניסו לא מעט פילוסופים לגשת לסוגיות מהותיות אלה, ביניהם נימנה את: אפלטון, סקוטוס אריגנה, ניקולס מקוזה, דקארט, קירקגור, היידיגר, הרקליטוס, שפינוזה, וגם האסכולות הניאופלטוניות וההרמטיות. השאלות הקיומיות, או הטוטליות, או הגלעיניות - חבויות מאחורי צעיפים ומסכות של הדחקות כגון הולכת שולל עצמית, אמונות שווא, ציפיות חסרות בסיס, רומנטיקה, אשליות, פנטזיות ואחרים. השאלות החשובות באמת, כמו משמעות חייו של היחיד, נדחקות הצידה מפניהן של נורמות מקובלות כגון: התקדמות בחיים, רווחה כלכלית, זוגיות, משפחה וכו' ואז מתחילים לחיות בצל פער מתמיד, פער בין איך שהאדם מופיע כלפי חוץ, ביחס לחברה, ואיך שהוא באמת, מבחינת ישותו הפנימית. האדם כל הזמן צריך לנסוע אל עצמו, אל ישותו הפנימית. אם וכאשר יצומצם הפער הזה - נבוא אל העולם מתוך מרכז כובד קבוע ועמוק ומשם - אם וכאשר- נראה את העולם ואת חיינו בו בצורה בהירה וצלולה. רק לאחר המפגש הזה עם ישותנו הפנימית - תוכל הפילוסופיה הגלעינית, הקיומית ואינטימית, הפילוסופיה של הישות - להתחיל. רק אז ניתן יהיה להסביר דברים מן התוך שלנו כלפי העולם החיצון, ולא כפי שבדרך כלל: להסביר את העולם מתוך מה שקורה מבחוץ - כלפי מה שקורה לנו בפנים. בחיים ללא הפילוסופיה של הישות -תשומת הלב ממוקדת במה שקורה מחוץ לאדם. החיבור אל הפנים, אל הישות, עשוי לאפשר לנו אולי, סוף סוף, להתרחש, להיות - במקום לעשות ולהתאמץ, שתי פעולות הבאות במקום הנוכחות של העצמי בעולם. כאשר תשומת הלב שלנו נמצאת במה שנמצא מחוץ לנו היא מסיטה את מרכז הכובד שלנו מן הפנים האינטימי, אל מה שקיים ביננו לבין העולם, אל אותו שטח ביניים שבין הישות הפנימית לבין העולם החיצון. שטח זה מאוכלס על ידי מה שאני מכנה בשם "דמונים". דמונים אלה חיים בקליפה העוטפת אל העצמי האמיתי, את הישות הפנימית, והרעש והאבק של האגואיזם האינפנטילי שהם מקימים מכסה וקובר תחתיו את הישות החרישית, את האני האותנטי. גילוי הישות הפנימית וההתחברות אליה - אינה דבר של מה בכך. פילוסופים ואנשי הגות ורוח בכל הדורות התייחסו להתחברות לישות הפנימית כאל לידה של 'אני' חדש וכמוות של ה'אני' הישן. אפלטון אומר, שבזמן היווצרות האני החדש (המפגש עם הישות הפנימית) האדם הופך למיילד בלידה של עצמו... תהליך מופלא ומוזר זה מביא אותנו אל אפשרות הקיימת באדם, להיוולד מחדש, ולא זו בלבד, אלא שאם לא 'נולד מחדש' קשה להגיד שהצליח לחיות את חייו, לכל היותר הוא חלם אותם. "לא זו בלבד שלאדם מותר לעסוק בפילוסופיה, אלא הוא אף מחויב לכך" הרמב"ם ה'ישות' ומקומה בגישות שונות בפילוסופיה "הישות היא הקרובה ביותר לאדם, אבל קירבה זו היא הרחוקה ביותר" מרטין היידיגר ישות היא הטבע הבסיסי של הקיום, המהות הפנימית של כל דבר, התמצית הראשונית והאותנטית, שהתכסתה במשך הזמן בעטיפות. הגדרה זו משקפת פחות או יותר את המוסכמה הרחבה הקיימת בפילוסופיה לגבי ה'ישות'. הישות, (BEING) - היא דינמיקה הזורמת בתוככי העולם בו אנו נמצאים. מרטין היידיגר תרם אולי בצורה המשמעותית ביותר להעתקת הדיון בישות אל מרכז תשומת הלב הפילוסופית בספרו: "הישות והזמן", בו הוא מצביע על כך כי הישות (של האדם) היא אחד המושגים הנבגדים והנשכחים ביותר. הסיבה לכך, לפי היידיגר, היא שאנו כה ספוגים בישות - עד שאיננו חשים בה עוד, בדומה לדג שאינו יודע שהוא נמצא במים. בעלי החיים מחוברים באופן טבעי לישותם ולישות של סביבתם, אך בני האדם צריכים ללמוד את הישות, ולימוד הישות נקרא: אונטולוגיה, (אונטולוגיה היא סעיף משנה של המטאפיסיקה, המטאפיסיקה מורכבת מן האונטולוגיה ומן האפיסטמולוגיה, כשהאונטולוגיה מוגדרת כלימוד המציאות האפשרית בתוככי מה שישנו, ואפיסטמולוגיה מוגדרת כלימוד של מה שאפשר לדעת). דרך לימוד האונטולוגיה ניתן לדעת על המבנה הבסיסי של עולמנו. פילוסופים הקדישו עבודות רבות לחקר הישות, הבולטים מבניהם: פרמנידס, אריסטו, דקארט, קאנט, הוסרל, הרקליטוס, ניטשה, סט. אוגוסטוס, הגל, מרלו פונטי, לוינס, דרידה, מייקל הנרי, גרגורי בייטסון וכמובן - מרטין היידגר. 9

10 הוסרל אומר כי הדרך לחדור אל טבעה של הישות ואל מהותה, היא באמצעות פיתוח רגישות ומודעות למהות של הדברים, וזה כלל לא קל כי בדרך כלל אנו נוטים לשקוע באשליה התורנית שלנו ובגרסתנו הסובייקטיבית לגבי הדברים. אולם, הישות של הדברים היא המשמעות הגלעינית שלהם, בלי קשר לאופן בו הם נתפשים בעינינו. לעיתים קרובות מידי אנו משליכים (פרויקציה) על דברים שונים בחיינו את מעטה המשאלות והציפיות שלנו ויוצרים בכך מעין ציפוי המסתיר מעיננו את טבעם האמיתי (את הישות שלהם). קאנט קרא לישות :nomenia משמע - זה שבתוך מה שנגלה, אך אף פעם לא מתגלה (אולי רק בהבלחות אקראיות). מבחינה כרונולוגית - חלו שינויים ובעיקר פיצולים בתפישתה של הישות מאז הרקליטוס, ואריסטו. זה החל עם הוסרל והמשיך עם תלמידיו, אהרון גורביץ' ומרטין היידיגר. גורביץ הוסיף את הממד של פסיכולוגית הגשטלט, והיידיגר עיצב את הישות כהתגלות כמעט דתית. היידיגר מדבר על שני סוגים של ישות: ישות טהורה, וישות בהתגלות. כלומר, ישות במצבה הבראשיתי והמהותי וישות לאחר שהתערבבה בעולם, אבדה מן הראשוניות הגולמית שלה אבל התפתחה והבשילה. לאחר ז'אן פול סארטר בא מארלו פונטי והוסיף עוד שני מצבי ישות ) BIENG (WILD BIENG & HYPER ואחריו באו לוינס ומייקל הנרי והפוסט-מודרניסטיים. לדעת כותב שורות אלו, היידיגר היה ונשאר הגדול מכולם. היידגר היה זה שהצביע על הבעיה של בני אדם, החיים בניתוק גמור מן הישות הפנימית שלהם. היידגר היה זה שתיאר את החיים האלה, ללא חיבור פנימה וגם ללא מודעות להיעדרו של החיבור, כחיים מתוך עיוורון, בחשכה, בהסתר פנים, בלי מרכז כובד פנימי, בלי גלעין מנחה, בלי בית לחזור אליו, בלי עצמנו, בעצם. כביכול אנו חיים, אך למעשה איננו קיימים, כי אין בתוכנו כלום מלבד שרידים של אגו מתקופת הילדות, שגדל פרא ומאכלס כעת את מקום הישות שלא התפתחה. קשה לתפוש שאנו רק תפאורה של בני אדם, אך אין לנו ולחיינו גיבוי פנימי. אנו מתנהגים כאילו יש מישהו 'בבית', אך ה'בית' ריק וחיינו ריקים מעצמנו, זה המסר העיקרי של לימוד הישות וזה המסר שניתן למצוא לו חיזוק ב"ישות והזמן" של היידיגר. ובהעדר גלעין פנימי - חוגגת הסתמיות, ההולכת ומתעצמת. "הבנת הישות (BEING) היא התכונה הקובעת והעובדה הבסיסית של הקיום האנושי" עמנואל לוינאס הפילוסופיה של הישות ביצירתו של מרטין היידיגר "אין אדם במאה העשרים יכול לגשת ולעסוק בפילוסופיה בלי לעבור דרך פילוסופית היידגר". עמנואל לוינאס "אתיקה והאינסופי" עמ' 46 "אבל האדם של היידגר הוא פסיעה גדולה מכרעת, מקירקגור אל התהום, ששם מתחיל האפס" מרטין בובר "פני אדם" אחד הדברים המקסימים ביותר בילד היא יכולתו להתפלא ולהשתאות מול החיים ומרכיביהם. במשך הזמן מאבד הילד את הנכס הזה וכמבוגר אנו מפתחים גישה הלוקחת את מה שקורה לנו וסביבנו כמובן מאליו. כפי שמציין אפלטון: " Wonder is the feeling of a philosopher, and philosophy begins in wonder" Plato, c.428-c.348 BCE והיידגר, כמו הילד הקטן, לא פסק מעולם להשתאות מול מה שבעיננו הוא המובן מאליו ביותר: ישנותו של ה' שי '. לגבי רוב בני האדם מה שישנו ישנו. לא כך הדבר לגבי היידיגר שגילה השתאות מרובה על כך שהיש ישנו. שם לב כי היוונים הם הראשונים שהתייחסו בצורה לא פמיליארית (לקיחת משהו כמובן מאליו), לישנות היש. היידיגר מבחין בין הוגים כהרקליטוס ופרמנידס, שהתפלאו 'פליאה ראשונית', לבין הוגים כסוקרטס ואפלטון שהתייחסו לישות בדרך אידיאליסטית ומטאפיסית. לפי החוקר ג'ורג' שטיינר דרכם של סוקרטס ואפלטון לא סיפקה את היידיגר, הוא חיפש דרך יותר אותנטית, הוא חיפש לעשות מהפכה בדרך החשיבה המדעית של אריסטו ודרך החשיבה המטאפיסית של אפלטון. היידיגר הוא המורד הגדול שפסל למעשה את כל תפישת העולם שהתפתחה לאחר הרקליטס. הוא טוען שהחשיבה הפילוסופית המערבית מאז אפלטון ובמיוחד מאז אריסטו איבדה את היחס המיוחד, אפוף המסתורין, כלפי הישות. המערב מסתכל על העולם בעיניים אנאליטיות, מבחוץ - ולא מתוך רצון להתאחד מבפנים. היידגר מתחיל, בנקודה זו, לחפש את היש שבישות. הוא מבקש לראות את הישות לא מנקודת מבטה של התווית החיצונית, אלא מתוך נשמתה שלה עצמה. אצל היידיגר, הכרה עצמית ומודעות עצמית - אינם ערכים בפני עצמם, אלא חצים המכוונים אל מרכז הכובד הפנימי, אל עצמיותו של האדם. היידיגר מתייחס אל האדם ואל קיומו כאל משהו שולי ביחס להוויה שאליה הוא אמור להתכוונן ולהקשיב לה. הוא קורא לזה: "להאזין לקולה של הישות". אותה הקשבה לקולה של הישות קיימת גם במדיטציה ובזן בודהיזם של המזרח הרחוק. במערב היא קיימת בשירה, ביצירותיהם של רילקה, הלדרלין, גאורגה, טראקל, קולדריג', פנחס שדה ואחרים. החיפוש הזה אחר ' שי ', הפליאה וההשתאות מול עצם קיומם, הם נדירים. לעיתים יש ואדם פוגש לרגע את ה' שי ' וחש את פעימתו אבל רגע זה נעלם כהרף עיין. במלותיו של היידיגר: "...תתעורר רק פעם אחת, כמו פעמון, שצלצולו חודר לחיינו ובהדרגה מתרחק ודועך". מקומו של היידגר בפילוסופיה דומה למקומו של הילד בסיפור בגדי המלך החדשים, המצביע על כך שהמלך עירום, דהיינו שחיינו עירומים ללא הישות ושום עיסוק בשאלות אחרות מלבד שאלת הישות אינו יכול להלבישם. מתוך דוגמאותיו של היידיגר לפספוס הזה של המהות: אנו מסתכלים על בנין, ורושמים כל דבר: גובה, פרופורציות, מספר לבנים, ממדים, קווי מבנה, תכולה וכו', אך כאן באה השאלה המכרעת: איפה, בכל אלה מצויה ישותו של הבניין? "משום שאחרי הכל, הוא ישנו, הבניין ישנו. אם משהו שייך לנמצא זה - זוהי ישותו, אף אל זאת איננו מוצאים את ישותו בתוכו". היידיגר מוכן לקבל שהבניין 'משתנה' בהתאם לתפישה האינדווידואלית של היחיד, בהתאם לנקודת ההשקפה החברתית, בהתאם לזווית ההתעניינות או ביחס לערכו ההיסטורי - אך עם זאת עובדת ה'ישנות' של הבניין היא ראשונית לכל ועומדת בפני עצמה. "אתה יכול כאילו להריח באפך את ריח הישות של הבניין, הריח מעביר את הישנות של הנמצא באופן מייד 10

11 ואמיתי הרבה יותר מכל תיאור או בחינה". היידגר בוחר לממש את תחושת חווית ישנותו של הבניין דרך חוש הריח, ואכן הדרך לחוות את הישות היא בעיקר דרך החושים. דוגמא נוספת מתמקדת בחוש הראיה: "ציור של ואן גוך, זוג נעלי איכר גסות, שום דבר אחר. למעשה הציור אינו מייצג דבר, אולם לגבי מה שישנו בתמונה -אתה מיד נמצא לבדך אתו, כאילו אתה עצמך עושה את דרכך הביתה בעייפות, עם המעדר שלך, בערב של סתיו, לאחר שדעכו מדורות תפוח האדמה האחרונות, מה 'ישנו' כאן? המכחול? נקודות הצבע?" ג'ורג' שטיינר בספרו "משנתו של מרטין היידגר" (שוקן, 1988, עמ' 45) נותן דוגמא נוספת, מן הזווית של חוש השמע: "...המוסיקה 'נכנסת' אל הגוף ואל הנפש ברמות רבות, שונות בעת ובעונה אחת. לרמות אלו מתאימים סיווגים כ'עצבי', 'מוחי' ו'גופני' -באופן לא מדויק וכוללני. אפשר לשמוע מוסיקה בחלום, יתכן שאי אפשר להיזכר בה במדויק, אבל היא משאירה בנו איזו הרגשת רפאים פנימית, מתח פנימי, או הרגשה של תנועה מסוימת, שדומה פחות א ויותר לאקורד או להרמוניה או ליחסי הצלילים שנגוזו"...."המנגינה -כותב לוי שטראוס - הנה המסתורין העליון של האנושיות שבאדם, אבל מה היא? האם הלחן הוא הישנות של המוסיקה - או גובה הצליל או גוון הקול או היחס הדינמי שבין הצליל והמרווח?"......"המוסיקה היא בעלת משמעות גם כאשר -בייחוד כאשר - אין שום דרך להמיר משמעות זו בפרפראזה שלה, לנסח אותה בצורה אלטרנטיבית, לרשום אותה בצרוה מילולית או פורמלית". (שם עמ' 46)...."אנו מקבלים את ישנות השל המוסיקה כדבר מובן מאליו, כמו את הישנות של היש, אנו שוכחים להתפלא". (שם עמ' 47). דוגמא אחרת, משל רילקה מתמקדת בחוש הטעם: "תפוח עגלגל, דמדמנית, אגס בננה... כל אלה מביעים מות וחיים בפה... אני רק מנחש... קורא זאת בפנים של ילד שטועם מהם. זה בא ממרחקים. הפה נמלא במה שאין לו שם. במקום מלים נחלץ מתוך, בשר הפרי גילוי נדהם. אמר לי מה משמע אותה מלה, "תפוח", המתיקות שבתחילה נרקמת, ועולה לאט בחך, ונהיית למשהו בהיר, שקוף, דו משמעי, שמשי, נוכח: הו חוויה, תחושה, חדווה -אדיר"! ר.מ. רילקה (מגרמנית: שמעון זנדבק) מתוך: "סונטות לאורפיאוס". חלק א', מס. 13 גם מרסל פרוסט בחר להתחבר לישות של משהו דרך החושים, אצלו זה דרך חוש הטעם, הוא התחבר לחוויה של ילדותו דרך הטעם של עוגית מדלן המתוקה. אך עם ההתבגרות, חוויות החושים הולכות ונעשות דלות יותר, ואנו מתחילים לקבל את הישות כמשהו מובן מאליו. קבלה זו של הישנות כמשהו מובן מאליו, שכחה זו של הישות היא מה שגורדייף (ואוספנסקי) קורא השינה, מצב הערנות הדלה או מצב התודעה הנמוך של האדם. גורדייף מציע כתרופה את הדרך של ההיזכרות העצמית ואילו היידיגר אומר כי אם נלך עם השאלה עד הסוף, נמצא שהישות "אמנם שולטת ומכשפת את ההתגלות של הדבר" אבל היא אינה מעניקה לו הגדרה, כלומר היא לא שמה תווית על עצמה. בספרו החשוב "ישות וזמן" 1927, בוחן היידגר בעיקר את הקיום האנושי היומיומי ועומד על מה שקורה לישות במצבים שגרתיים. הוא מביא דוגמא של נהיגה במכונית, המתבצעת ללא חשיבה מכוונת, באופן אוטומטי. לדברי היידיגר הדרך בה אנו נוהגים משקפת את יחסינו לחיים ולחיינו (עמ' 98): לעולם איננו מקדישים מחשבה לעצם הקיום וה'ישנות' האוטונומית של דבר כלשהו לכשעצמו. לעולם איננו מתייחסים למשהו כפי שצריך להתייחס אליו מבחינת עצמו, ללא קשר למניפולציה האוטומטית והמכאנית שלנו אותו. דבר זה נכון לגבי אנשים ולגבי חפצים. במילים אחרות: אנחנו ישנים. אולם, אם נשבר משהו במכונית (עמ' 102-3) רק אז אנו נאלצים להתבונן בו, להכיר אותו ולהתייחס אליו כפי שהוא מבחינת עצמו. ואז, ורק אז, הוא הופך בפעם הראשונה ל'נוכח' עבורנו (עמ' 104). כלומר, אנחנו יכולים ל'ראות' את ה'מכשיר' רק כאשר איננו יכולים להשתמש בו, כשהוא פוסק מלהיות מכשיר... היחס הזה, של התייחסות לעולם דרך שימוש והשתמשות בו - הוא יחס שיצר המדע כלפי העולם (עמ' 412-3). היידיגר מאמין שהמדע -כמעצב את כל הגישה וצורת החשיבה של האדם במערב -לא ניגש בכלל לשאלות מהותיות לגבי קיומם של דברים. השאלה המדעית הבסיסית לא מתיימרת כלל לחדור לשאלת המהות. היידיגר לא מנסה לגמד את חשיבות המדע, רק להראות שהמדע לא מסוגל להתייחס לישות. "עם כל הידע הזה במדעים האם תוכל לומר לי כיצד, ומנין בדיוק, מגיע האור הזה אל תוך הנפש"? הנרי תורו הדרך אל הישות היא בעייתית. מאוד נוח להניח שהדרך אל הישות נסללת באמצעות יצירת אנטי- תזה לגישה המדעית או לדרך החשיבה הקונוונציונלית. הנחה מוטעית זו גרמה לפריחתם בימינו של דתות פונדמנדליסטיות, כיסי פופ-מיסטיקה, תנועות עידן חדש, פסיכולוגיה טראנספרסונאלית וכו'. כל אלה רחוקים מן הישות כרחוק המדע ממנה וחלקים מהם הם 11

12 בעלי אוריינטציה מניפולטיבית ושיווקית: הבטחה להגיע לסוג של אושר. מבחינה של השאיפה והתקווה לאושר, אין הבדל בין מכשיר מדעי חדש או מנטרה שהנפיק גורו זה או אחר. למעשה, מה שהם עושים הוא שהם מאשרים בקוטביותם את קוטב המדעיות. דרך האמצע של הישות היא דקה מאוד ואין היא מבוססת על רוח העידן החדש מצד אחד או על חקירה וניתוח מדעיים מצד שני. היידיגר גם מאשים את הפילוסופים הפוסט-סוקרטיים בהינתקות מן המקורות הנסתרים והאותנטיים של המהות. מבחינה זו אולי היידגר אינו כל כך פילוסוף, אלא יותר משורר ותיאולוג. אולי זה מסביר מדוע הראשונים שאימצו את ה'ישות והזמן' הם דווקא התיאולוגים, למרות שהיידיגר עצמו התנגד לחתירה להתעלות שמימית ודיבר בעד מציאת עוגן אותנטי בכאן ועכשיו היום יומי. "זן אינו סוג של התרגשות, אלא התרכזות בשגרה היומיומית שלנו". - שונאריו סוזוקי החידוש המהפכני והפרדוכסלי של היידיגר לפילוסופיה, למרות היותו דתי ביסודו, הוא יציאתו חוצץ נגד המטאפיזיקה, מתוך מסקנתו שעקבותיה של המטאפיזיקה הטראנסדנטלית והרוחנית במחשבה המערבית רוויים ברמאות עצמית. ההתנגדות שלו נובעת מהבחנתו שהתפישה ששמה את הקיום האמיתי מחוץ ל'כאן ועכשיו' של האדם - עוסקת למעשה בטיפוח אשליה. תפישת קיומם של האלוהים ושל הרוחניות כנמצאים מחוץ לאדם - היא טעות אופטית אחת גדולה. היידיגר לא בורח מן הקיום הפיסי והמוחשי של הדברים אל עולמות ערטילאיים של אידיאות וישויות רוחניות, אלא דווקא נמשך אליהם בחבלי קסם, והם מעוררים בו השתאות ופליאה. הוא טוען שבכל יש מוחשי ישנו גלעין פנימי של 'אור'. אור זה אינו הדבר עצמו, אלא משהו המעניק לדבר 'קיום קורן'. בעוד שהמדעים חוקרים את התכונות המתכלות והמתבלות של הדברים, חוקרים הפילוסופים של הישות את ישותו הקורנת של הדבר, מהותו הפנימית. הישות הנסתרת היא המעניקה לדבר מסוים או לאדם את ייחודיות קיומו, היא הגורמת לעצירת הנשימה למראה ציפור במעופה, או לקסם שמהלך עלינו מקום מסוים המעוצב בצורה מסוימת. מה שחי בתוך הדברים קורן מהם החוצה והוא העושה אותם למה שהם, שכן זהו הסמוי המשפיע על הרושם שמעורר הגלוי, בדומה לחומר הפיתוח בחדר החושך הגורם לתצלום שיתגלה. מדובר כאן על מהות סמויה הנמצאת בממד אחר של קליטה, משהו הנמצא עמוק מתחת לקליפת הקליטה המיידית של השכל או הרגש. האויבים הגדולים של ההתייחסות לישות הנסתרת הם הגישה הטכנית, הגישה האנאליטית-הלוגית, וגם הגישה התרפויטית. כל אלה אינם אלה צאצאיה של הגישה המדעית, הגורסת שיש לחקור את מה שגלוי ולא את מה שקורן דרך הגלוי. (גישה שג'ורג' שטיינר קורא לה: "ההומניזם האגוצנטרי של הנאורות הליברלית"...) לפי היידיגר -ההתייחסות הנכונה לישות היא -לתת לה להיות. המדהים אצל היידגר, שהוא מתעקש למצוא את הרוחניות המזוקקת ביותר דווקא בארציות הגשמית ביותר. הוא מתעקש לא ליצור הפרדה בין הקיום הדתי ולבין הקיום הגשמי, אלא מפנה שוב ושוב את תשומת הלב אל הגשמי והיומיומי בטוענו כי רק שם, כאן ועכשיו - טמונה ההארה, ורק התהייה על פישרו של השגרתי ביותר תוביל אל הישות שבעומקו. גישה זו מזכירה משפט נפלא של פרנץ קפקא: "הדרך האמיתית עוברת מעל חבל שאינו מתוח גבוה כל כך, אלא ממש מעל פני האדמה. נראה כאילו הניחו אותו שם כדי שאנשים ייכשלו בו, לאו דווקא כדי שילכו עליו." ההתייחסות אל הגשמי והארצי כאל חץ שמורה אל האלוהים אינה שכיחה במערב. הלימוד המערבי הוא דיכוטומי, מפריד את הגשמי מן הרוחני. בהקשר זה עורך היידיגר הקבלה מעניינית ומקורית, בין הדתות המונותיאיסטיות לבין המדע - מצד אחד, ובין הדתות הפגאניות האליליות לבין הרוחניות או הדתיות האמיתית -מצד שני. הוא תוקף את ההנחה שהדתות מהוות אנטי תזה למדע, ומציג תפישה לפיה המדע והדתות המונותיאיסטיות הם שני צדדים של אותו המטבע, המקיימים שניהם הפרדה בין הגשמי לרוחני. הפרדה זו היא שורש כל רע והיא החלה דווקא ביסודן של הדתות המונותיאיסטיות ובניתוץ הפגאניות. דווקא האמונות הפגאניות רואות בחומר ייצוג של הרוח. כך לדוגמא, נמצא באמונות הפגאניות את ההתייחסות לאלמנטים ארציים של אויר, אש, אדמה ומים כאל כוחות שמימים. הדתות המונותיאיסטיות, שהשתיתו את תפישת קיומו של אל אחד, גבוה, ערטילאי, מנותק, הקיים מחוץ לחיים ומעליהם, שהתחיל הכל לפני הרבה זמן ושאפשר להגיע אליו רק לאחר המוות - ניתקו למעשה את הרוחניות והמסתורין מן היום יום, והרחיקו אותה מחוץ להישג יד. החיפוש אחר הישות חייב לעבור דרך מה שישנו, דרך מה שמתגלה. היומיום חייב לחזור ולהיות קדוש, כי בתוכו מסתתרת אלוהות. המדע שחוקר את החומר המת המכאני, אינו אלא המשך מעשי וישיר של הדתות הגדולות: של היהדות, הנצרות והאיסלם. הדתות הגדולות ניתקו את האלוהים מן הבריאה, והמדע צלל לתוך הבריאה וגילה עולם נטול רוחניות, הפועל מתוך חוקים מכאניים, נעדרי משמעות, אך עם דינמיקה וסדר מופלאים ועלומים. (כל זאת עד לפיסיקת הקוואנטים שהפכה את כל זה על הראש ושמה בכך את המדע בפני שוקת שבורה). הרוחניות, כפי שהיא מיוצגת כיום, הן על ידי הדתות המערביות הממוסדות והן על ידי כיסי הפופ מיסטיקה והעידן החדש, מרחיקה את האדם עוד יותר מן הישות ומשתיתה ביתר שאת את הניתוק בין הרוח לבין החומר. הרוחניות כפי שהיא מוצגת כיום קיימת מחוץ לשטף החיים הרגיל, שוכנת בכנסיות, בכתות, בספרים, בפולחנים ובטקסים מיוחדים, בקלפי טארוט, באסטרולוגיה, בהילינג, אך לא בחיים עצמם! גלותו של האלוהים מן האדם מונצחת אפוא בסגידה לכוח ערטילאי קדוש ועילאי ובהתייחסות לכל מה שלא טהור וגבוה כאל בזוי, גס ומלא חטא, ושוב - דיכוטומיה. מאחר שכל מה שגלוי ומצוי סביבנו הוא חומרי - לא נותר לנו אלא לפנות אל אותו 'כוח הנמצא מעל ומחוץ לחיים', שיבוא ויגאל אותנו מן הגשמי. אותו כוח יוכל להיות האלוהים, שליחיו, או הכי רצוי - המשיח. גישה זו היא מגוחכת. האמת היא שהאדם מלא וגדוש באלוהים, רק שאלוהים כלוא בתוך ישותו האסורה אף היא, והישות כלואה בגוף (-יצרים ורגשות) המנותקים מן השכל - המוביל את האדם לעולם חסר חיים ומשמעות. חוץ מהדיכוטומיה שבין ארציות לרוחניות -היידיגר גם מונה סיבה נוספת לריחוקנו מן הישות: האחרים! הוא טוען שכשאנו עם אחרים, אנו חדלים להיות אנו עצמנו. ההימצאות עם אחרים מדכאת את התממשות הישות העצמית שלנו. כלומר, ישותנו נעשית מזויפת וסתמית. מה שמוביל ליצירת תדמיות וליחסים של בינוניות, ניכור, ריחוק, פורמליות וניתוק, "כל אחד הוא האחר, ואף אחד אינו הוא עצמו". הקולקטיביות, הפומביות והעדריות - הורגים כל שמץ של זיקה אישית, פנימית, אינטימית או אותנטית - בין אדם לחברו. מדובר כאן, בפירוש על דה הומניזציה (ראה חלק שלישי, פרק י"ד, המסה בשם: "אנושיות") והמוניות של היחיד - הכל מוכר, ידוע, מתויק, חסר יחוד, חסר מסתורין, חסר ממד של עומק, חסר ממשות קונקרטית, חסר רוחניות. היחיד אינו חי בהתאם לעצמיותו הפנימית והייחודית, אלא בהתאם לקונוונציה החברתית של האחרים. 12

13 אחד מן הביטויים השכיחים לעריצות זו של הרוב על חשבון מקדש חייו של היחיד, משתקף באופיין של השיחות המתקיימות בין בני אדם ביום יום. השיחה הבטלה כוללת לא רק שטף של דברי הבל ורכילות, חידושים, קלישאות, ז'רגון ומילות סלנג 'איניות', אלא מתפשטת אל אמצעי התקשורת, שם זה בא לידי ביטוי בסגנון הכתיבה העיתונאי, 'הז'ורנליזם החדש' ה'ניו ספיק' ודפוסי הביטוי וההתנסחות של עיתונות המקומונים והתקשורת המצולמת. כל מה שעושה הדיבור- בשיחה הבטלה - הוא "להפיץ את השמועה" ומי שמפיץ את השמועה הוא אינו מישהו ספציפי, בעל יחוד, אישיות מוגדרת וקיום מסוים, אלא מאן-דהו סתמי, המיצג את הכלל והמדבר אל 'ההם' או ליתר דיוק -'איתם'. המוסד של השיחה הבטלה הוא בעת ובעונה אחת גם הסימפטום וגם המחלה: המימוש של ההיעקרות וחוסר המנוחה השולטים בתרבות של חוסר האותנטיות. ה'דיבור' הופך לפומבי ומטפח אשליה של הבנה ללא תפישה אמיתית. קיום הישות עם אחרים מתרחש בתיבת התהודה של להג ריקני ובלתי פוסק של תקשורת דמה, (פסאודו קומוניקציה), ומאחר והכל עושים את זה אנו מתחילים לשכוח שיש אפשרות של הידברות מתוך אל תוך, מישות לישות, (ראה פרק, בשם זה, פרק י"ד, בסוף הספר, בחלק בשלישי, "ומה שביניהם") שיש אותנטיות מאחורי ומעבר ללהג הסתמי והמקובל. במלותיו של היידיגר: "אדם סתמי שייך לאחרים בעצמו ומגביר את כוחם. ה'אחרים', שאותו אדם מציין בצורה כזו על מנת להעלים את עובדת השתייכותו המהותית שלו אליהם, הם אלה שבקרוב ובדרך-כלל נמצאים שם, ביום-יום של היות-זה-עם-זה. ה'מי' אינו אדם זה או אחר, לא הוא עצמו, לא כמה אנשים ולא סך-כל האנשים: ה'מי' הוא הסתמי, ה'הם'". "We are doomed historically to history, to the patient construction of discourses about discourses, and to the task of hearing what has already been said." Michel Foucault 13

14 ב. המסע אל הגלעין הקשה רקע בתוך כל יצור חי טמון משהו, שהוא הריכוז השלם של עצמיותו. משהו שהוא הקוד הגנטי, מהות פנימית, תמצית היולית פחות או יותר, אך תמצית. התמצית של כוס קפה הם פולי הקפה. תמצית הבשר הם החלבונים, תמצית הלחם היא בפחמימות, תמצית המים היא מימן, ותמצית הדת היא הרוחניות. למפעל, למשל, יש מהות מורכבת משלושה מרכיבים: איכות המוצר, שיווק ושירות. אם יתרחק המפעל מאחת מן המהויות הללו הוא איבד את הצידוק לקיומו. אך מהי תמצית האדם, מהי מהותו? ואם נדע מהי מהותנו האם נוכל לחיות ביחס אליה? האם נוכל להתחבר אל המהות הזו ולחיות חיים שיש להם קשר אליה? "נפשך מגיעה לשלמות כשהיא חוזרת למצבה הראשוני, שהוא נעלה ומשובח בהתאם ליכולת של כל אדם ואדם. כך הנפש משירה מעצמה את כל האשליות ומזקקת את עצמה בעזרת סודותיה שלה ובעזרת תרגילים רוחניים המכוונים לטיהור כל שעכור ומזהם, הן בחוץ והן בפנים". מתוך: "סודות פנימיים של הדרך", סעיד חייזר עמולי, המאה ה 14 - הסוד והצופן: החיים הם צופן, קליטה חושית היא צופן, התנהגות היא צופן, כל הנראה, כל הנקלט, כל המודע - אינו אלא צופן המצפין סוד. והסוד הוא חיים המעניקים חיים וזה הכל. לימוד הוא פענוח הצופן, על מנת לרדת לשורשי האמת שהיא תמיד נסתרת אך שולטת, כשחקן זה שמאחורי בובה על חוט. הבובה היא הצופן וכשלעצמה אין בה חשיבות, אך חשיבותה טמונה בהבנה שהיא מקנה אודות המפעיל העלום. האדם רחוק מן המצב הנכון לו והדרך אל מה שנכון לו לו היא בעצם מסע אל מקור הנפש והעצמה הרוחנית. במסע זה, אל הישות הפנימית, נחלץ האדם וקם להחזיר לעצמו את כבודו האנושי האבוד, תוך שהוא מסיר חסימות ומנקה פסולת שהצטברה מעליה. הדרך קשה, המסע מפרך. כל המנסה לצעוד את הצעד הראשון נתקל בקושי, אך מי שמתגבר על הקושי הראשוני ויוצא לדרך משול לאותו אביר או נסיך מאגדות ילדותנו, היוצא לחלץ את הנסיכה היפיפייה מתוך טירת המכשף הרשע. הוא יוצא לשחרר את הנשמה מכלאה בטירת הרכושנות והחומרנות, ולחלצה מידי הרשע של התאווה, הגאווה והתחרותיות). ואכן המסע מזכיר ז'אנר של אגדות ילדים -יותר מאשר כל ז'אנר ספרותי או אומנותי אחר. זהו מסע אל הפנטסטי, אשר ממדי המרחב הזמן (או ה'כאן והעכשיו') אין להם חזקה עליו. זהו מסע הנשלט על ידי נצחיות המאבק והתקווה ושאר איכויות בסיסיות השזורות באגדות ילדותינו. המסע הוא מסע הקסם המסתורי, אל הילד החבוי בכל אדם, מסע דרך קליפות הבגרות הכוזבות ודרך מסכות תרבות חברתיות ומקצועיות של מוסכמות וקונפורמיות. זהו מסע שנועד לכל מבוגר המסוגל עדיין לגעת בילד שבתוכו. אבל לגעת בו לא על מנת ללכת בו לאיבוד, אלא על מנת לעודד אותו לצאת מכלא הילדות האנאכרוניסטי למסע לקראת בגרות. לא בגרות של מסכות ותדמיות אלא בגרות אותנטית. מסע הוא פעילות זכרית באופייה, כמסעו של הזרעון הנע אל הנשיות הפנימית הצרופה. בתחילת המסע מופיעה הנשיות כפוטנציאל, ואולם בסופו היא מופיעה כגאולה, בכל כוחה. כל מה שנמצא בביניים הוא תנועה גברית לקראת גאולת הניצוץ הנשי. המסע אל הישות הפנימית -הוא מסע האמן אל לב היצירה, מסע האדם אל הנשמה, מסע דרך החומרי ודרך התוהו - אל הניצוץ הכלוא בתוכם. זהו מסע דרך מלבושים רבים, אל הערטול השלם. מן החוץ פנימה, מן המרובה ליחיד, מן הגס למזוקק, מן המשתנה לקבוע, מן הדלילות אל התמצית ומן השטחיות אל המהות. זהו מסע חזרה מן האובדן אל המציאות, אל היש השורשי, האמיתי והטבעי: מסע המתחיל בתשובות כוזבות ומתחזות, ומתרחב לשאלות אמת כואבות ופתוחות - אך ורק כדי להצטמצם חזרה לתשובה, לסימן הקריאה המצומצם והמקורי. המסע הוא אפוא שיבה למקור. בתום המסע יוצא הצליין כגבר צרוף ומחושל ובהביטו פנימה הוא רואה נשיות צרופה ומזוככת. החד והחידה חד הם. What we call the beginning is often the end And to make an end is to make a beginning. The end is where we start from... We shall not cease from exploration And the end of all our exploring Will be to arrive where we started And know the place for the first time. T. S. Eliot על ההיסטוריה של מסעות אל מה שמעבר: מאז ומתמיד נסע האדם לעבר משהו שהוא מעל או מעבר, אך האמת היא שאפשר לנסוע רק פנימה. הדרך למעלה, או אל מה שמעבר - עוברת דרך הפנים. מאז ומתמיד אנשים חיפשו את מה שמעל ומעבר ורוב המסעות האלה נכשלו. זהו מסע חתחתים, זרוע מכשולים, ודפי ההיסטוריה מלאים בעצמותיהם של אלו שלא הגביהו עוף, ובעצמות אלו שהגביהו עוף עד 14

15 ר( מאוד אך 'הדונג שבין כנפיהם לגופם -נמס...' ובהקשר לכך, הנה משפט נפלא של ויליאם בלייק: high, No bird soars too ".if he soars with his own wings הקושי והכישלון שבמסעות האלה נגזרים מן העובדה שבמקומות רחוקים כל כך מן האלוהים (כמו המקום הזה בו אנו חיים) יש פחות הרמוניה ויותר חוקים, ועל כן הדרך קשה יותר והטעויות מרובות יותר. המסע משול למשחק 'סולמות וחבלים': כל טיפוס במעלה הסולם מקדם אותך שלב אחד מעלה, אך כל חבל מוריד אותך למספר שלבים מטה. במסע זה רבים הפרדוקסים. אחד הבולטים שבהם הוא שהמסע אמור היה להיות נחלתו של כל אדם באשר הוא אדם. אך ככל שחולפות להן השנים, ממשיך האדם להתרחק מן הדרך האמיתית, ואז הופך המסע לבלתי אפשרי יותר ויותר עבור יותר ויותר אנשים. כבר בימי קדם היה המסע אל הישות הפנימית או המסע אל הרוחני נחלתם של מעטים: למשל רבי עקיבא: "ארבעה נכנסו בפרדס ואלו הם: בן עזאי ובן זומא, אחר ורבי עקיבא. אמר להם רבי עקיבא: כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טבור, אל תאמרו: מים! מים! משום שנאמר: דובר שקרים לא ייכון לנגד עיני. בן עזאי הציץ ומת. בן זומא הציץ ונפגע... אחר קיצץ בנטיעות... רבי עקיבא נכנס ושלום ויצא בשלום". (חגיגה י"ד ע"ב). רבי עקיבא הוא היחיד ששרד ועל שום מה? "בקבלה קיבלה התיבה "פרדס" משמעות מיוחדת. היא נתפשה כרומזת בראשי תיבות לארבעה דרכים בהבנת הכתובים, "פרד"ס - פשט רמז, דרוש, סוד. בירור משמעותן הפסיכולוגית של ארבעת הדרכים הללו מוליך למסקנה שאלו הן ארבע דרגות של ההכרה. הפשט היא הדרגה הנמוכה ביותר, זוהי התפישה החושית של המציאות כפי שהיא. רמז היא הדרישה להוכחה, להבנת החוקיות האובייקטיבית, מה שאפשר לקרוא ההכרה המדעית. דרש היא הדרגה הפילוסופית, המבקשת לגלות משמעות בעולם התופעות, ואילו הדרגה הרביעית, סוד, היא ההכרה המבקשת לרדת אל מעמקיה הנסתרים של הישות ולגלות את החוקיות העמוקה הגנוזה בהם. לרבי עקיבא מיוחסת אפוא היכולת לרדת לסודות העמוקים והנסתרים של הלא נודע" (מיכה אנקורי. "הלב והמעין". הוצ' רמות עמ' 118). גם אבירי השולחן העגול של המלך ארתור יצאו בחיפושים אחר הגביע הקדוש, והיחיד ששרד היה סר לנסלוט. גם בימינו, למרות האינפלציה בגורואים, באסכולות רוחניות ובכתות שכולם מחזרים על ליבו של שוחר חיי הרוח, הדרך האמיתית עדיין קשה ופתוחה בפני מתי מעט, בודדים בלבד. מבחינה זו משול המסע לפירמידה, המחולקת לארבע רמות. הרמות הנמוכות מרובות בכמות (של בני אדם) ודלות באיכות וחנית). בעוד שהרמות היותר גבוהות מעוטות בכמות בני אדם, אך משופעות באיכות רוחנית. רמה מס. אחת: כחמישים וחמישה אחוזים מכלל בני האדם אינם יודעים כלל על קיום המסע ועל האפשרויות הטמונות בו. רמה מס. שתיים: כשלושים אחוזים יודעים על האפשרות למסע, אך מתעלמים או מתכחשים למעשיות או לנחיצות שבקיום המסע הרוחני. (אתאיסטים וכו'). רמה מס. שלוש: כעשרה אחוזים מבני האדם יודעים על האפשרות ורוצים להאמין כי הדרך שלהם היא הדרך האמיתית. כאן נכללות רוב הדתות ההמוניות המעניקות דת כמעט לכל דורש על בסיס של שמירה על קוד מוסרי ועל כללי טקס והתנהגות מסוימים. כאן גם מצויים זרמים אזוטריים שונים, כיתות מיסטיות, ותופעות מזרם 'העידן החדש' המבוססים על אמונה עזה, שלהוב ושכנוע עצמי וחברתי. ברמה מס. ארבע: נמצא כחמישה אחוזים בלבד, המהווים את הגלעין הקשה. יחידים, שבערו באש הרוחנית כל חייהם ושימיהם היו קודש לעולמות הרוח, כגון: ישו, מוחמד, ר' עקיבא, סר לאנסלוט, סידהרתא, גורדייף, אוספנסקי, קירקגור, ר' נחמן מברסלב, ג'לאללדין רומי, תומס מרטון, קרישנמורטי, בובר ואחרים. כלומר רק מתי-מעט יגיעו לקשר כלשהו עם עולם הרוח. זו הפרופורציה הקשה. בכל דור ובכל תקופה ישנם הקונפורמיים, אלה המקבלים את מה שקיים ללא ערעור והרהור, אלה הנמצאים ברמה מס. אחת. ברמות שמעל (שתיים ושלוש) נמצאים אלה שאינם מרוצים, החשים את חוסר התכלית שבקיום כפי שהוא. רק מתי מעט מתוכם (רמה מס. ארבע) יגיעו לעשות משהו עם חוסר הנחת הקיומי והרוחני הזה. אחד הספרים היותר מצוינים אודות המסע נכתב על ידי הסופר האנגלי ג'ון בניאן 1978) ( THE PILGROM'S PROGRESS, PENGUIN BOOKS. הספר יצא לראשונה לאור בשנת 1678 והוא אלגוריה נפלאה על הקשיים והתלאות המחכות לצליין בדרכו במסע. למרות שהספר נכתב לפני כ שנה לערך, הוא עדיין אמיתי וכואב עד עצם היום הזה. עד עצם היום הזה ניגשים בני אדם מכל קצוות העולם למסע, מבלי שקראו היטב את דפי ההיסטוריה ומבלי שהם מודעים דיים לקושי ולסכנות, אך בעיקר להולכת השולל העצמית הרווחת במסעות מסוג זה. כל אחד משוכנע כי בגלל שהוא זה הוא, הוא יצליח. המסע אל הישות, או המסע הרוחני (מסע אל הגלעין של מה שרוחני באדם) - הוא מסע מכשולים לכל המתעתד להתרומם מעל למדרגה בה נתון האדם כיום אל הדרגה שנועדה למודל האנושי הטבעי. מאחר והאדם בימינו נמצא הרבה מתחת לרמה האפשרית עבורו, צריך כל המתעתד לעבור אותו לנכש, לבאר ולסקל את גנו, עד שיוכל לגלות בינות לסלעים ולקוצים את שושנת העמקים. This world is indeed in darkness, and how few can see the light! Just as few birds can escape from a net, few souls can fly into the freedom of heaven. The Dhammapada (c. B.C. 300) "התכלית בעולמנו זה היא יצירת התנאים המתאימים להתפתחותו של האדם השלם". הרמב"ם 15

16 ג. גלעין וקליפות "אנשים הם כמו טלפון. אתה מתקשר אליהם, יש משיבון שעונה לך, אבל בעצם אף אחד לא בבית" יונתן רעם "טוב אם נדע שיש בתוכנו מישהו היודע הכל, הרוצה הכל, המיטיב לעשות הכל מאתנו" הרמן הסה, דמיאן, עמ'

17 הרעיון בבסיסו של הספר הזה הוא, שיש מציאות נסתרת מאחורי המציאות הגלויה. כדי לחשוף את החיים שמאחורי החיים צריך האדם קודם כל להגיע לחיים הפנימיים שלו -לגלעין. אנו חיים בעטיפות. באים מעטיפות של עצמנו ופוגשים בעטיפות של אחרים. לחוש את המציאות הפנימית במלוא פעימתה - זו חוויה מאוד חזקה שרוב האנשים לא חווים, אלא אם ניצלו זה עתה ממוות או חוו משבר חריף ולפתע הם חווים את משמעות החיים במלוא עוצמתה. 17

18 עולם שלנו מוסתר מעינינו על ידי עטיפות המסתירות את המציאות האמיתית, המציאות הפנימית. מאחורי העטיפות שוכן חלל ריק - הנקרא האין. (הרחבה של נושא 'האין' בחלק השלישי, פרק ג'. "מה שחסר: על האין שבדרך לישות"). רק כשעובר האדם דרך האין, דרך תחושת היותו חשוף וחף מעטיפות, ללא מסכות, ללא מסווים, ללא תירוצים, ללא פנטזיות, ללא הסיפורים שהוא מספר לעצמו כדי ליפות את המציאות רק אז הוא יכול להגיע למהות האמיתית שלו, השוכנת עמוק מתחת. 18

19 להתערטל מן הקליפות ולהיות חשוף לריקנות, לאין, הוא בסיס לתחילת המסע חזרה הביתה, אל הגלעין הפנימי. המהות הפנימית משולה לגלעין שצריך להטמינו באדמה כדי שהטבע יעשה את שלו ללא התערבות. וכשהגלעין או הזרע פוגש את האדמה הוא נובט, צומח, פוגש את האור ומלבלב. האדם אמור לאפשר לחייו לקרות ולהתרחש באופן דומה, לגרום לחייו הפנימיים לפגוש את המהות הגלעינית שלו. הקליפות והעטיפות מונעות תהליך זה ומפריעות לחיים להתרחש מעצמם. זה שאומר שאנשים בעצם לא חיים, אלא עושים את החיים, מפעילים את החיים, גורמים לדברים להתרחש במקום לתת לחיים להתרחש. לחיות את החיים באמצעות ההפעלה, המאמץ והיוזמה -דומה למי שלוקח גלעין של אבוקדו, הולך לנגר ומבקש ממנו שיכין לו גבעול, ואז לוקח תפאורה של עלים, צובע אותם ומאמין שיש לו צמח של אבוקדו. והאדם כל הזמן עובד על האבוקדו שלו, כמו שהוא עובד על החינוך שלו, כמו שהוא עובד על התואר שלו, על המקצוע שלו, כמו שהוא עובד על התפתחות שלו. דברים בהחלט הולכים ותופחים, אבל הם לא צומחים מבפנים, הם לא אורגניים, הם לא חלק ממנו, זה לא הוא, זה לא אמיתי, זה לא אותנטי. ההבדל בין זה ובין 'לחיות' באמת הוא אדיר, כמו ההבדל בין תפאורה של אבוקדו ואבוקדו שצומח מבפנים. האדם האותנטי - ברגע שהוא מפסיק לעשות - הוא מתרחש. האדם האותנטי, ברגע שהוא מפסיק להשתדל ולעשות -הוא קורה באמת. כמו הריון: האישה חשה שמשהו בתוכה קורה ומתרחש, ללא התערבותה. כך צריך להיות הדבר בין האדם לבין חייו: עליו לקום בבוקר ולהרגיש שמשהו חי בו. מה שחי בנו בפנים הוא פיקדון בידינו. עלינו להיות קשובים אליו, להרגיש אותו, לתת לו להיות. החיים זה לא אנחנו, החיים הם הגלעין שבתוכנו ואנו הגננים. כותב היידיגר ב"מכתב על ההומניזם" עמ' 29: "האדם אינו אלא הרועה של הישות". זה רעיון מוזר וזר, שכן מקובל לחשוב שאנחנו זה הדבר, אך הגנן הפך בעצם לגידול. במקום שאנחנו נהפוך למשניים למה שחי בתוכנו -הפכנו לעיקר בעיני עצמנו. האגו הפך לעצמיות, העצמיות החליפית במקום העצמיות האמיתית שהיא הישות הפנימית. הקורא בודאי ישאל: "בסדר, אז מה אני עושה עם זה?" בזאת יחטיא למעשה את ההבנה של כל העניין. כל מה שהוא 'צריך לעשות עם זה' - זה לתת לזה לשקוע פנימה, לחכות שמשהו בתוכו יעשה עם זה משהו. כמו שנאמר על ידי המורה ב"זן באומנות הקשת" (אויגן הרינגל) לתלמידו המצליח לבסוף להרפות משליטת כוח הרצון על פעולת הירי בקשת: "עכשיו זה קרה דרכך". על הקורא להתייחס אל הרעיונות המוזרים המובעים כאן באותו האופן: לקחת אותם ולהתנתק מהם ולדעת שהם לא מכוונים אליו, אלא אל משהו בתוכו, כמו שכאשר אנו משקים צמח איננו מתכוונים לצמח שמעל לאדמה אלא לאותו חלק של הצמח שנמצא מתחתיה ובתוכה, חבוי במחשכיה. האדמה כבר תדאג להזין את הצמח, ובאותו האופן - תת ההכרה תדאג לעצמה. אבל במקום המצב הטבעי והמבורך הזה ניצב האגו שלנו, שהפך לרכושני, בין הישות הפנימית שלנו לבין המציאות -כשין-גימל בשער הבסיס וחוטף לידיו כל דבר המבקש להיכנס לתוכנו תוך שהוא שואג: "מה אני עושה עם זה?" במילים אחרות - הפכנו לדומיננטיים מידי לגבי החיים שבתכנו, במקום צנועים וקשובים לגביהם. כאשר האגו חומס כל הזמן את החיים מן הישות הפנימית - האדם בעצם לא חי באמת. כאשר יפנה האגו את מקומו ויאפשר לישות לקלוט את המסרים מן העולם דרך הריקנות שנוצרה במקום בו שכן האגו - נוכל לחיות באמת, להעביר דרכנו חיים. אדם שכל ימיו הדביק עלים של אבוקדו, במקום לתת לגלעין שלו לצמוח - מגיע יום אחד לגיל שבעים, מביט אחורה על חייו ועושה את חשבון הנפש. אם הוא נמצא ברגע של גילוי עצמי אמיתי הוא מגלה בחרדה שמאז היותו ילד בן חמש -לא היה לו כלום. חייו עברו בהתעסקות רבה סביב מאווי האגו ותובענותו, במרוץ אחר קריירה, גידול משפחה, לימודים, צפייה בטלוויזיה, הישגים, תענוגות, שררה, מין והשבעת צרכי הגוף השונים, ובניסיון בלתי פוסק להשביע את רצונם של אחרים ולהתנהג בהתאם למקובל. כפי שכותב הרמב"ם : "סיפוק צרכי הגוף הוא אמצעי להיפטר ממועקה המסיחה את האדם מתכליתו". אבל כשאדם שואל: אפוא אני בכל זה? אפוא החיים שלי שהתרחשו? מה קרה לחיים שלי? התשובה היא שברוב המקרים לא קרה להם ואיתם -כלום. כשהאדם מסיר את מסכותיו ונפרד מתפקידיו השונים במחזה חייו - הוא נוכח שנשאר בלי כלום. זה הדבר הנורא ביותר של החיים, כלומר שאפשר לפספס אותם. כי לעשות משפחה, לעשות קריירה, לעשות הון, לעשות תואר - זה לטפח את הקליפות. אלה דברים שיכולים להתרחש בצד הדרך, כתוספת, כאקסטרה, אך לא כדבר העיקרי. כשאדם מתחתן, או עובד, או לומד, או עוסק בתחביבים, או פעיל בתחום זה או אחר אז הוא פעיל, אך מה קורה לו בפנימיותו? בתוך תוכו אמורה הישות שלו, ללא שום קשר למעשיו, לצמוח כל הזמן לקראת איזושהי בשלות פנימית מסוימת, שאפשר לקרוא לה בשלות רוחנית. האדם נמצא כאן כדי לצמוח לקראת משהו, הישות שלו אמורה לצמוח לקראת מפגש עם משהו. צמיחה פנימית לא יכולה להיות צמיחה לקראת קריירה או הצלחה פוליטית, כי שתיהן לא באות בבפנים ואין להן קשר עם מה שחי באדם כפוטנציאל מולד. רק צמיחה פנימית יכולה להוביל למצב של בשלות. וכל צמיחה חייבת להגיע לפרי, כי בסופו של דבר האדם חייב להותיר מאחוריו משהו, לבטא את הישות שלו באיזושהי דרך אינדווידואלית. אם כי הביטוי של הישות הוא אינדיווידואלי, הדרך אל הישות זהה עבור כל בני האדם. משמעותה להרפות, לא לעשות כלום ולתת לדברים להתרחש. הרעיון הזה, של 'לא לעשות', הוא האתגר הגדול ביותר של האדם בכלל ושל האדם המודרני בפרט, המוצא בעשייה מפלט מן הריקנות. האתגר אם כן- אינו 'לעשות', אלא: 'לא לעשות', כדי לאפשר למשהו בתוכנו להתרחש. כך כדוגמא, קורה בשטח החינוך. ההורים החרדים, השאפתניים או עמוסי רגשות האשם שואלים את עצמם "מה נוכל לעשות למען ילדינו" ויוזמות העשייה שלהם מיתרגמות לדומיננטיות המדכאה את הישות של הילד. האתגר הגדול של החינוך זה להיות מסוגל לשאת את חוסר העשייה ביחס לילד, לתת לו לצמוח דרך הטעויות שלו - לקראת הגשמת עצמו. גם הקושי להישאר עם שאלות לא פתורות ולהיות במצב של חוסר-ידיעה דוחף אותנו לעשות: ליזום, למצוא תשובות, לספק פתרונות מיידיים. קשה לשאת את התסכול שבשאלה תלויה ועומדת ועל כן אנחנו ממהרים להצמיד לה תשובה, שאינה בהכרח התשובה האמיתית לשאלה, אלא המענה לתסכול שלנו, לחוסר יכולתנו לשאת את השהות שמבקשת לה השאלה. למעשה כל התרבות המערבית מבוססת על יוזמה, על דחיפה ועל עשייה, ובכך מתגלים פניה ה'גבריים' של התרבות. האספקט ה'גברי' הוא תמיד אקטיבי ודוחפני יותר מאשר האספקט הנשי. התרבות המודרנית התרחקה מן האספקט הנשי שבה, המאפשר הפריה, הריון ולידה, השראה התהוות ויצירה, ואימצה את האספקט הגברי. הגבריות העודפת הזו מחניקה ומדכאה את המרכיב הנשי ובעשותה כך, היא מדכאה את תהליך צמיחתה של הישות האינדיווידואלית. 19